ב-1 בפברואר בשעה 19:00 אנו פותחים בבואהאוס תערוכת יחיד של האמנית אולגה ירושלמי "מה שיש", בתערוכה יוצגו 45 פםרטרטים מאוד אישיים.
אולגה ירושלמי - אמנית ישראלית ידועה - ציירת מוכשרת ופורצת דרך. היא חוקרת את העומק הפנימי שלה ומשקפת אותו באמצעות התבוננות חיצונית, היוצרת רגעים אינטימיים של חיבור עם הצופה. נולדה בסנט פטרסבורג. בארץ מאז 1993, חיה ועובדת בחולון. בוגרת האקדמיה לאמנות בצלאל בירושלים. השתתפה ב-6 תערוכות יחיד ובמספר רב של תערוכות קבוצתיות בארץ ובחו"ל. אוצרת תערוכות בישראל. יצירותיה נמצאות באוספים פרטיים בארץ ובעולם.
אנחנו מגלים עניין רב גם ביצירותייה וגם באישיותה, וטרם פתיחת התערוכה, שוחחנו עם האמנית וגילינו הרבה דברים מעניינים.
השיחה עם אולגה ירושלמי קיימה דינה בווה, אוצרת התערוכה
דינה בווה: את מציירת יום יום ועושה סקיצות באלבום שלך. ברור שהציור הוא הייעוד שלך. אני אישית מעריצה את זה מאוד. מה דוחף אותך לעשות ציורים חדשים כל יום?
אולגה ירושלמי: אני משתדלת לצייר כמעט כל יום, כי אחרת אני מרגישה כאילו אני מחלידה. אם אני לא מציירת בכלל - אני מרגישה רע. זה כמו סוג של סם בשבילי.
דינה בווה: הדמויות בציורים שלך טבעיות מאוד ואין בהן תחושה של פוזות. יש תחושה שאת מתעדת את החיים כפי שהם - מה שיש. את רואה פגמים, אך לא מתמקדת בהם ולא לועגת להם. אני אפילו יכולה לומר שאת כלל לא מראה את היחס שלך. את מתעדת רגעים מהחיים רגעים מאוד אישיים, ויש הרגשה של הצצה אל תוך הפרט והמרחב שלו. את מצליחה לשקף באופן טבעי את האדם בכל הגוונים. ואפשר להרגיש שיש אמון הדדי, כבוד ועניין בינך לבין הדוגמנים\יות שלך.
איך הגעת לזה?
אולגה ירושלמי: בתחילת דרכי עשיתי סקיצות כמו כולם. כדי ללמוד לצייר, הייתי צריכה לצייר את כל מה שאפשר, הרבה ומהר, אחרת האדם הדוגמן יברח 🙂 . באקדמיה היו דוגמניות מקצועיות, אבל המטרות שם היו שונות, כך שאפשר היה לשכוח מטבעיות. חוץ מזה, אז כבר התרחקתי מהריאליזם לטובת משהו אחר לגמרי. אני לא יודעת איך לקרוא לזה בדיוק - כנראה ריאליזם קסום. ציירתי יצורים פנטסטים על רקע עולמות מסתוריים. אלה היו אלגוריות של רגשות אנושיים אפלים הנובעים ממצב תודעתי מדוכא ומסוגר.
ואז חזרתי לאדם ה"אמיתי" - כמו שיש - והבנתי, שכל מה עשיתי קודם לא היה טוב וצריך לעשות את זה אחרת.
לגבי הטבעיות והפוזה - אני חושבת שזו לא טבעיות של ממש, אלא זה יותר משחק של טבעיות. ולכן אני אוהבת לצייר גם דוגמנים מקצועיים (הם יודעים להירגע) וגם לא מקצועיים - הם טבעיים כפי שהם.
ציור של אולגה ירושלמי ©
דינה בווה: איפה את פוגשת את הדוגמנים\יות שלך? האם את מנסה להכיר אותם כאישיות או שאת מתעניינת בעיקר בדמותם החיצונית? האם יש לך העדפות - גיל/מגדר/אחר?
אולגה ירושלמי: אני פוגשת אנשים בדרכים שונות. לפעמים הם יוצרים איתי קשר בעצמם, לפעמים על סמך המלצות של אמנים אחרים, לפעמים אני רואה מישהו מעניין ושואלת אם אפשר לצייר אותו/אותה. אבל האדם חייב להיות מעניין בעיני. לפעמים יש דוגמנים\יות ממש מגניבים - הם יפים, הם מתאימים מבחינה חיצונית, אבל אני לא מרגישה חיבור, לצערי, ואז אני לא מציירת אותם יותר מפעם או פעמיים. לגבי העדפות - אין לי העדפות ספציפיות, אבל עם נשים זה עדיין מרגיש לי יותר קל ויותר מעניין, כי הן נפתחות טוב יותר.
דינה בווה: אני מכירה כמה אמנים חזקים מאוד שיודעים ליצור דמות מאוד בולטת ומעניינת. אבל אין שום דבר מסביב - דמות על רקע ריק. הרקע ביצירות שלך - החלל והאווירה מועברים היטב. איך את בונה קומפוזיציה?
אולגה ירושלמי: הקומפוזיציה שאני בונה תלויה באדם הספציפי שאני מציירת, במצב רוחי ובמה שהכי "מדליק" אותי ברגע הנתון. הרקע או החלל הסובב של הדמות חשובים לי, כי הם עוזרים לספר את הסיפור, להעביר ואוירה ולתאר רגע ספציפי בחיים של הדמות. הרי האדם אינו קיים בחלל ריק. והבחירה בקומפוזיציה של הגוף העירום כאובייקט מופשט, המנותק מזמן או מקום, מאפשרת לחוות את הגוף כאובייקט טבעי, שאי שלמותו מעידה על יופיו.
ציור של אולגה ירושלמי ©
דינה בווה: איך את משיגה פרודוקטיביות מטורפת כזו - גם מבחינת כמות וגם מבחינת איכות?
אולגה ירושלמי: את צוחקת? אני מרגישה שאני עובדת נורא לאט. ומשעמם...
דינה בווה: כן... יש משפט טוב - כדי להישאר במקום אחד צריך לרוץ הכי מהר שאפשר...
אולגה ירושלמי: כן. מתוך "אליס מבעד למראה".
דינה בווה: מה מעורר בך השראה לבחירת עלילה / צבע / תפאורה / אווירה?
אולגה ירושלמי: מה שמסקרן אותי במיוחד לאחרונה – זה האור. האופן שבו האור פוגע באובייקט, משחק הצללים והשקיפות הנראים בחפצים שונים. אור מפוזר ורך יוצר אווירה של הרמוניה שקטה ואינטימית.
ציור של אולגה ירושלמי ©
דינה בווה: האם יש אמנים עכשוויים שנותנים לך השראה? אם כן, מי? ומי מאמני העבר?
אולגה ירושלמי: כן. מבין אמני העבר, אני אוהבת מאוד את לוסיאן פרויד, לאוטרק, שילה, דגה, סרוב, רפין, סורולה, אמני הרנסנס הצפוני , באליני… ובין האמנים העכשוויים אני אוהב את האמן הספרדי קרלוס סן מילאן.
דינה בווה: אילו עלילות/דמויות הכי מעניינות אותך? איזו טכניקה?
אולגה ירושלמי: מבחינת דמויות - נשים בגילי 🙂. אני מנסה לבטא אדם עם כל גווניו.
מבחינת הטכניקה - מה שבא לי באותו רגע - זה מה שאבחר. אני גם אוהבת ליצור בטכניקות שונות ולשלב אותן על משטח אחד. צבעי שעווה, אקריליק ועיפרון מתערבבים יחד ומשחררים אותי מהצורך להחליט איך ומה לצייר, מה שמאפשר לי להתרכז ולעבוד. אני אוהבת לצייר בתנועות חופשיות ובמברשות עבות.
ציור של אולגה ירושלמי ©
דינה בווה: ספרי לי, באיזה גיל התחלת לצייר ומתי הבנת שזה הייעוד שלך בחיים - שאת רוצה לעסוק רק בזה?
אולגה ירושלמי: התחלתי לצייר בגיל 15 ובגיל 16 כבר החלטתי שאהיה אמנית.
דינה בווה: לפי מה שאני רואה, די קשה לשרוד בעולם האמנות, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית. רבים, על מנת להתקדם, דוחפים במרפקים את המתחרים ומתייחסים בזלזול.
לדעתי, קשה במיוחד לנשים צעירות ומוכשרות, כאשר חוקי המשחק עדיין מוכתבים על ידי המנטורים של הדורות הקודמים (או אלו שקוראים לעצמם מנטורים), שלפעמים מסתכלים עליך מלמעלה למטה ובזלזול, במיוחד אם את מוכשרת ומתבלטת.
האם נתקלת בתופעה כזו? אם כן, איך את מצליחה למנוע מכל זה לחדור לתוכך ולהשפיע על העבודה שלך?
אולגה ירושלמי: כן נתקלתי בזה. אבל בנוסף יש לי את מה שאני קוראת לו "תסמונת המתחזה". ומצד שני אני משוכנעת שמה שאני עושה זה נכון. ושני הרגשות האלו מתנגשים ונלחמים זה בזה.
ציור של אולגה ירושלמי ©
דינה בווה: "תסמונת המתחזה" - למה את מתכוונת?
אולגה ירושלמי: יש לי קול פנימי, שאומר לי - "איזה מין אמנית את; את עושה שטויות; את לא יודעת איך לצייר; הצורות שלך צפות ולא ברורות; תסתכלי מה אחרים עושים. מה שכן - יש לך קו לא רע וגם את מרגישה את הצבע לא רע…"
דינה בווה: אני חושבת שספקות וביקורת עצמית הם דווקא סימנים לאינטליגנציה ופתיחות. רק טיפש מעולם לא מטיל ספק בשום דבר ותמיד בטוח שהוא צודק וסביבו יש רק טיפשים. 🙂
אולגה ירושלמי: כן, אבל אצלי מדובר בספקות מסוג, שמה שמצוין נקרא "לא רע", ומה שטוב, גם אם לא אידיאלי, נקרא "בינוני, שטחי ואף וולגרי". אני רואה תופעה זו לרוב אצל נשים.
שמעתי גם דעה, שאישה, באופן עקרוני, לא יכולה להיות גאונית, כי רק גבר יכול. ואישה לעולם לא תוכל לצייר כמו שגבר יכול, כי פשוט ככה זה, כהגדרה. וזה הכל... 🙂
דינה בווה: באיזה הקשר שמעת את זה?
אולגה ירושלמי: פעם בתערוכת עירום התנהל מולי דיון ונאמר, שרק גבר מסוגל לבטא ערום נשי. יתרה מכך, שמעתי דברים דומים במקומות שונים, מאנשים שונים ובשפות שונות. ולא נימקו את זה עם סיבה, ש"רק גבר מסוגל להרגיש את היופי הנשי" (שעל כך ניתן להתווכח), אלא פשוט שזו מעין הגדרה כללית ואין מקום לויכוח. (ראו תשובה לעיל). והעובדה שעירום זה לא בהכרח ולא תמיד מדבר על "יופי" - על זה הם לא שמעו. מותר להכחיש את היופי בכל דבר, אבל בציור אישה - זה טאבו. ונשים, שחושבות אחרת - פשוט מקנאות, ולכן הן מציירות נשים מכוערות (כתבו לי את זה בפרטי) 🙂
דינה בווה: גם נתקלתי יותר מפעם אחת בגישה דומה, שאומרת, שבתמונה עם אישה ערומה הדמות חייבת להיות "יפה" (כנראה לפי איזשהם סטנדרטים עכשווים) 🙂. אני גם לא מסכימה עם הגישה הזו. ומה זה בכלל "יופי" או "יכולת לראות יופי"? בעיני, מי שהגדיר את זה הכי טוב הוא הנסיך הקטן באמירתו: "רק בלב אפשר לראות היטב. מה שחשוב באמת, סמוי מן העין".
ציור של אולגה ירושלמי ©
דינה בווה: לבסוף, אני רוצה לגעת בנושא מעניין, אך לא פשוט ואפשר אפילו לומר קיומי. למה את בכלל שואפת באמנות שלך? האם יש לך מטרה מסוימת? מה מניע אותך?
אולגה ירושלמי: אני אתחיל במשהו פשוט יותר. אני רוצה להרוויח כסף מהיצירות שלי, אבל יחד עם זאת אני חוששת שזה יגביל אותי למה שהשוק מכתיב, כלומר, זה יאלץ אותי לצייר משהו שנמכר טוב. ולמרבה הצער, לעתים קרובות דווקא מה שנמכר טוב – אני כבר לא מתחברת אליו. כמו כן, אני רוצה להרוויח מספיק כדי לשכור סטודיו מואר עם תקרות גבוהות...
יש לי הבנה פנימית לגבי אסתטיקה, זה משהו סובייקטיבי מאוד. כשאני מציירת, אני מנסה לחקור אותה מזוויות שונות - דרך הנושא, דרך הסגנון ואפילו דרך הדחייה של שניהם. ובאיזשהו שלב נראה לי שזהו, מצאתי, ורק עוד טיפה - זה יהיה כמו שצריך... אבל אחר כך אני מבינה, שזה לא בדיוק מה שחיפשתי וההגדרה שלי של מה זה "כמו שצריך" השתנתה.
ציור של אולגה ירושלמי ©
דינה בווה: בסדר. נניח ויש לך סטודיו גדול, מואר ועם תקרות גבוהות. נניח והיצירות שלך נמכרות היטב ואת מרוויחה לא רע. אבל כל אלה הם כלים ולא מטרה בפני עצמה. החיפוש היצירתי אחר האסתטיקה והסגנון האישי – הם כבר גם המטרה בפני עצמה וגם הדרך להשגתה. האם יש לך חלום שאת רוצה להגשים באמנותך? משהו שיבליט אותך מציירים אחרים?
אולגה ירושלמי: צריך לצייר הרבה ולא לפחד לפשל, ואז במוקדם או במאוחר, אני מקווה, תופיע אצלי שפה אמנותית ייחודית, שתבליט אותי. הייתי רוצה לעשות איזושהי פריצת דרך, תגלית, תרומתי לאמנות. פעם עלתה בי מחשבה נועזת שאם אתאמץ עוד קצת, אגלה שפה חזותית כזו, כך ש"שולחן יהפוך לשולחן" – כמו שאמנים סימבולסטים היו אמרים. אבל אני עוד לא שם...
דינה בווה: איך את רוצה לראות את עצמך ואיך את רוצה שאחרים יראו אותך? האם דברים כמו מוניטין ותערוכות במוזיאונים הגדולים בעולם לצד המאסטרים באמנות עולמית מושכים אותך, או שזה לא כל כך חשוב לך?
אולגה ירושלמי: זה כן חשוב בשבילי. זה מה שנקרא הכרה! אבל זה יותר מדי אפילו בשביל חלום... באופן כללי, אני רוצה שגם אני וגם אחרים יראו בי אמנית מעניינת עם סגנון ייחודי.
אולגה ירושלמי: בשיחה הזו אני נראת לעצמי חכמה 🙂
דינה בווה: יצאת כפי שאת באמת - מה שיש!
צילום: ויקטור זמנסקי ©
אוצרי התערוכה: גדי בולסלבסקי ודינה בווה
נפגש בתערוכה!